הגשמה
האם אתם מגשימים את עצמכם?
ואיך זה קשור לאפקט הפרפר?
כשאני נכנסתי להריון בפעם הראשונה (לפני יותר מ 19 שנה), אני לחלוטין הרגשתי שאני מגשימה את עצמי.
כי עבורי להפוך להיות אימא הייתה זו הייתה אחת מהמטרות והיעדים שאני הצבתי לעצמי.
בן הזוג שלי דאז לעומת זאת, שהוא אבא מושלם! לא רק שהוא לא חש הגשמה, הוא חש את ההיפך הגמור.
מצד אחד, הוא ממש לא אהב ילדים, לא הייתה לו שום כמיהה טבעית להפוך להיות אבא, ובוודאי שלא לפני שהוא מבסס את עצמו כלכלית ומגשים את עצמו. כלומר, עבורו ההיריון היה סמל לכך שהוא לא עומד ביעדים שהוא קבע לעצמו מבחינת קריירה ויעדים כלכליים.
באופן ציני, הסיטואציה שעבורי היוותה הגשמה
אותה סיטואציה בדיוק היוותה עבורו הפרעה בדרך להגשמה.
מכאן קל להבין שלא ניתן לדבר על הגשמה בלי לדבר על מטרות ויעדים.
אף אחד מאתנו לא נולד כשהוא יודע מה המטרות והיעדים שלו.
דבר אחד בטוח, כדי שיהיו לנו כאלה, אנחנו לא יכולים להישאר באזור ה"נכות" שלנו כלומר, באזור הנוחות, אלא חייבים להיות כל הזמן בתנועה ולקבוע את היעדים בהתאם לטוואי הדרך.
רק כשאנחנו מאתגרים את עצמנו באזור הנוחות שלנו, אנחנו מייצרים יעדים, חווים הגשמה ובכך גורמים לכל המדדים שלנו לעלות: הפיזיים, הנפשיים והמנטליים. אנחנו חשים יותר סיפוק, יותר ביטחון, יותר בריאות ויותר אושר.
בספר "האל החונך" של דורון לוקס, הוא מציג דרך ספר בראשית ועד ליתר ספרי התורה, קו רעיוני עקבי המעיד על תהליך בו אלוהים חונך את האדם שנברא בצלמו למודעות הומניסטית (אנושית) מהפכנית. תהליך שיוביל להקמת חברה שתעשה הכול ותהיה מחויבת לעשות צדק עם כל נפש חיה על פני כדה"א.
כלומר יש לנו ציווי מעצם בריאתנו לדאוג לאנשים אחרים.
רוב האנשים, יסיימו את חייהם כשהם כלואים בתוך שיגרה שהם הוסללו אליה מבלי שיעצרו לרגע להבין מה הם באו לתרום לעולם הזה. מה הדבר הזה שלו הם היו עוסקים בו, הם היו ממלאים את עצמם הרבה יותר, הם היו מרגישים יותר חיוניים, ובעיקר תורמים הרבה יותר לאנשים אחרים ולעולם טוב יותר.
האנשים האלה, למעשה לא ממלאים את צו הבריאה שלהם. הם לא ממלאים את השליחות שלהם והם בטח שלא במקום שאנחנו קוראים לו "הגשמה".
אני רוצה להתעכב דווקא על האנשים שכן מבינים שיש להם תפקיד בעולם הזה.
שמבינים שיש להם "כוח על" כלשהו.
כוח שהם גילו ברגע אחד של הארה.
ומה שהיה חייב לקרות ברגע הזה, זה שהם לרגע אחד! שמו את עצמם רגע בצד, והצליחו לראות את האחר.
לגלות חמלה ואמפתיה כלפי הזולת. כלפי אנשים אחרים.
אסייג את האמירה שלי: "שמו את עצמם רגע בצד"... כי חשוב להבין שהתהליך הזה לא יכול לצאת לפועל לפני שאנחנו מצליחים לגלות חמלה, אמפתיה ואפילו אהבה כלפי עצמנו.
רק כשאנחנו שם, יש לנו את היכולת לשים את עצמנו בצד, לראות אנשים אחרים ולהתחבר לשליחות שלנו.
את השליחות שלי והחזון שלי אני צועקת פה החוצה בקול רם וצלול, כי אין לה משמעות אם אני רק אלחש אותה בשקט לעצמי.
עכשיו שימו לב איך נכנס פה אפקט הפרפר...
אם השליחות שלי היא ללוות מנכ"לים ומנהלים כדי לפתח הרגלים מקדמים שיסייעו להצלחת הארגונים שלהם בזכות העצמה של העובדים שלהם,
כדי להגשים את השליחות שלי, אני צריכה למצא את אותם מנכ"לים שנמצאים בשליחות שלהם עצמם.
כשהמנכ"ל מחובר לשליחות שלו, והוא מבין שהיעד הראשון שלו זה האנשים שלו, ולא התחנפות לבעלי המניות, רק אז הוא יכול לאפשר לי לבצע את השליחות שלי...
הלופ הזה הוא עוד הוכחה לכך שכולנו בעצם רקמה אנושית אחת, ואנחנו חייבים אחד את השני כדי להגשים את עצמנו.
כוחנו באחדותנו וביחד ננצח!
ואיך זה קשור לאפקט הפרפר?
כשאני נכנסתי להריון בפעם הראשונה (לפני יותר מ 19 שנה), אני לחלוטין הרגשתי שאני מגשימה את עצמי.
כי עבורי להפוך להיות אימא הייתה זו הייתה אחת מהמטרות והיעדים שאני הצבתי לעצמי.
בן הזוג שלי דאז לעומת זאת, שהוא אבא מושלם! לא רק שהוא לא חש הגשמה, הוא חש את ההיפך הגמור.
מצד אחד, הוא ממש לא אהב ילדים, לא הייתה לו שום כמיהה טבעית להפוך להיות אבא, ובוודאי שלא לפני שהוא מבסס את עצמו כלכלית ומגשים את עצמו. כלומר, עבורו ההיריון היה סמל לכך שהוא לא עומד ביעדים שהוא קבע לעצמו מבחינת קריירה ויעדים כלכליים.
באופן ציני, הסיטואציה שעבורי היוותה הגשמה
אותה סיטואציה בדיוק היוותה עבורו הפרעה בדרך להגשמה.
מכאן קל להבין שלא ניתן לדבר על הגשמה בלי לדבר על מטרות ויעדים.
אף אחד מאתנו לא נולד כשהוא יודע מה המטרות והיעדים שלו.
דבר אחד בטוח, כדי שיהיו לנו כאלה, אנחנו לא יכולים להישאר באזור ה"נכות" שלנו כלומר, באזור הנוחות, אלא חייבים להיות כל הזמן בתנועה ולקבוע את היעדים בהתאם לטוואי הדרך.
רק כשאנחנו מאתגרים את עצמנו באזור הנוחות שלנו, אנחנו מייצרים יעדים, חווים הגשמה ובכך גורמים לכל המדדים שלנו לעלות: הפיזיים, הנפשיים והמנטליים. אנחנו חשים יותר סיפוק, יותר ביטחון, יותר בריאות ויותר אושר.
בספר "האל החונך" של דורון לוקס, הוא מציג דרך ספר בראשית ועד ליתר ספרי התורה, קו רעיוני עקבי המעיד על תהליך בו אלוהים חונך את האדם שנברא בצלמו למודעות הומניסטית (אנושית) מהפכנית. תהליך שיוביל להקמת חברה שתעשה הכול ותהיה מחויבת לעשות צדק עם כל נפש חיה על פני כדה"א.
כלומר יש לנו ציווי מעצם בריאתנו לדאוג לאנשים אחרים.
רוב האנשים, יסיימו את חייהם כשהם כלואים בתוך שיגרה שהם הוסללו אליה מבלי שיעצרו לרגע להבין מה הם באו לתרום לעולם הזה. מה הדבר הזה שלו הם היו עוסקים בו, הם היו ממלאים את עצמם הרבה יותר, הם היו מרגישים יותר חיוניים, ובעיקר תורמים הרבה יותר לאנשים אחרים ולעולם טוב יותר.
האנשים האלה, למעשה לא ממלאים את צו הבריאה שלהם. הם לא ממלאים את השליחות שלהם והם בטח שלא במקום שאנחנו קוראים לו "הגשמה".
אני רוצה להתעכב דווקא על האנשים שכן מבינים שיש להם תפקיד בעולם הזה.
שמבינים שיש להם "כוח על" כלשהו.
כוח שהם גילו ברגע אחד של הארה.
ומה שהיה חייב לקרות ברגע הזה, זה שהם לרגע אחד! שמו את עצמם רגע בצד, והצליחו לראות את האחר.
לגלות חמלה ואמפתיה כלפי הזולת. כלפי אנשים אחרים.
אסייג את האמירה שלי: "שמו את עצמם רגע בצד"... כי חשוב להבין שהתהליך הזה לא יכול לצאת לפועל לפני שאנחנו מצליחים לגלות חמלה, אמפתיה ואפילו אהבה כלפי עצמנו.
רק כשאנחנו שם, יש לנו את היכולת לשים את עצמנו בצד, לראות אנשים אחרים ולהתחבר לשליחות שלנו.
את השליחות שלי והחזון שלי אני צועקת פה החוצה בקול רם וצלול, כי אין לה משמעות אם אני רק אלחש אותה בשקט לעצמי.
עכשיו שימו לב איך נכנס פה אפקט הפרפר...
אם השליחות שלי היא ללוות מנכ"לים ומנהלים כדי לפתח הרגלים מקדמים שיסייעו להצלחת הארגונים שלהם בזכות העצמה של העובדים שלהם,
כדי להגשים את השליחות שלי, אני צריכה למצא את אותם מנכ"לים שנמצאים בשליחות שלהם עצמם.
כשהמנכ"ל מחובר לשליחות שלו, והוא מבין שהיעד הראשון שלו זה האנשים שלו, ולא התחנפות לבעלי המניות, רק אז הוא יכול לאפשר לי לבצע את השליחות שלי...
הלופ הזה הוא עוד הוכחה לכך שכולנו בעצם רקמה אנושית אחת, ואנחנו חייבים אחד את השני כדי להגשים את עצמנו.
כוחנו באחדותנו וביחד ננצח!
